כאן הסיפור, אותו כתבתי לפני כחצי שנה, כאשר הייתי בשיא התמכרותי לרכבת עץ צעצוע.
אין מה לומר, תהליך הכתיבה סייע במידה רבה לתהליך הגמילה.
אין מה לומר, תהליך הכתיבה סייע במידה רבה לתהליך הגמילה.
ירושלים פקוקה וחפורה לאורכה ולרוחבה , בניית המילניום מתרחשת כאן ועכשיו. הרכבת הקלה תחצה עוד מעט את עיר הבירה מצפון עד לדרום, היא הספיקה כבר לעשות כמה ניסיונות נסיעת דמה, לפרנס קבלנים, מהנדסים ואף פועלים פשוטים, כולל פנסיה תקציבית ותנאים סוציאליים, ואפילו תאונה אחת קטנה.
בבית שלי בזעיר אנפין נבנה פרויקט הדומה בסדר גודל קטן לא פחות, הכול כמובן באופן יחסי. תחביב החדש נחת עלי ונותן את אותותיו בכל חלקי הבית. מדובר ברכבת עץ איכותית עשויה מעץ מלא על פי תקנים האירופאים המחמירים. בתור אם לכמה בנים, הרגשתי מעורבות והזדהות עמוקה, וכבר ניתן לבנות מסילה חזקה ואיכותית עם איזה גשר באמצע מן הסלון למטבח ובחזרה. התחביב נותן את אותותיו בכל מישורים, כולל נושא התקציבי. אתמול, למשל חזר בני מבית הספר עם הדרישה חדשה בפיו.
"אמא, אני זקוק לנעלים חדשות, הזוג הזה שאני משחק בהם כדורגל, כבר קרוע לגמרי"
ואני, בתור אם והורה מחושב אשר מכלכלת את צעדיה בתבונה ובשכל עניתי :"איננו יכולים להרשות לעצמינו לקנות לך נעלים החודש. אנחנו חייבים לקנות עוד השבוע גשר לרכבות עולה ויורד,שני צמתים, שמונה עמודים לגשר וזוג מסילות גמישות. מה אני אגיד,"- אמרתי בלנגב את אגלי זיעה, -"עם הרכבת הזאת, אנחנו לגמרי ירדנו מן הפסים."
אחרי שהשקענו בתשתיות, יש מקום לחשוב על בניה למטרת מגורים. על הפרק עומדת רכישת בית מרווח בן ארבעה חדרים, גינה ומרפסת, המצויד בכל החל ממטבח המאובזר וכלה במתקני שעשועים בחצר.
כל מי שחפצה נפשו בבית מצועצע בשכונה וותיקה באחת הערים מרכזיות בארץ אך אין לו הון עצמי או לחלופין אפשרות להחזיר כל חודש משכנתא בגודל של שכר ממוצע במשק, יוכל להרשות לעצמו בקלות יחסית לקנות בית בובות מצועצע לא פחות ולהציבו באחד המקומות המרכזיות בדירה הקיימת.
אוכל להשתעשע בלהביט בילדי המשתעשעים בבית בובות לתפארת העשוי מעץ מלא איכותי שיוכל בהחלט להחזיק מעמד משך שנים רבות, שלא כמו צעצועי פלסטיק מצויים, אלו המיוצרים בסין על ידי מיליארדי סינים רעבים ללחם בתנאי עבדות של ממש. אולי אפילו אוריש את הבית לנכדי. וכדי שלא יריבו, אפנה בקרוב לעורך דין השכן לעריכת הצוואה. נראה לי שלילדים של בני האמצעי העולה לכיתה א' בשנה הבאה, זה המרבה לשחק ברכבת מעץ , הבית יכול להתאים לו בהחלט.
מתברר שככל שברצוני להעניק יותר, ילדי, בייחוד הבוגרים שבהם, מתנערים מהענקה.
אבל החלטתי לא להיכנע. אני כבר אראה לילדיי הילדות המאושרת מהי.
היום ישבנו לאכול ארוחת צהרים משפחתית.
"מה יש לאכול?" – שאל בני, זה עם הנעלים קרועות.
"מרק עדשים וקציצות"
"ומתי תכיני אוכל?"
"אתה לא מתבייש?" – קראתי בעייפות אחרי יום עבודה והכנת אוכל בריא במטבח, - " יש היום ילדים רעבים באפריקה, שחולמים חודשים לאכול מרק טרי וקציצות בשר ואתה רוצה רק מקרונים ופיצה קנויה. ואתם יודעים מה, ילדים, ילדים באפריקה לא רק רעבים, גם אין להם בכלל משחקים.."
"איזה כיף להם,"- נאנחה ביתי היחידה, - "מתי כבר תלמדי מאמהות של עולם השלישי?"
"הם נאלצים לשחק בסמרטוטים ובבולי עץ", - המשכתי בנאומי הקורע לבבות.
"שמעתי שזה ממש באופנה היום,"- הוסיף בעלי את תרומתו לשיחה, - "קוראים לזה צעצועים אנתרופוסופיים."
הדיון בזמן הארוחה התפשט לכיוונים בלתי מפתיעים.
הוחלט בסופו להעניק זוג נעלים החדשות ממותג הידוע לבני, בתקווה שיחזיקו מעמד יותר זמן מן קודמיו בתפקיד. את פרויקט הרכבת הוחלט להמשיך, עקב השקעת משאבי ענק בבנייתה עד כה. את בית בובות המפואר הוחלט להעניק לי ליום הולדת שלושים וחמש אשר יחול בעוד חודשים ספורים, ואת הביקור אצל עורך הדין הוחלט להשהות עד לתאריך לא נודע, ממילא את הצעצועים שלי אינני מתכוונת להוריש לאיש. 
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה